מה קורה?

הבוקר קיבלנו אישור סופי ממזל ששון, מהועדה לשידורי כבלים ולווין, שאכן היא קיבלה את כל החומר החשבונאי שלנו. זה אומר שאנחנו נמצאים במיקום טוב בקו הזינוק לקראת הדיון שיתקיים בצהריים בועדה. המתח בשיאו משום שזו עשויה להיות הפעם הראשונה שנקבל תקציב ממשרד התקשורת, בתמיכה בשידורינו הקהילתיים, המתקיימים כבר מעל 3 שנים!
ברקע, העבודה המרתונית של צוות "מה קורה" בשיתוף עם הילה לב, שהחלה לערוך וידאו בצוות באמצע אוגוסט - עבודה שהצליחה לייצר מגזין ראשון, שככל הנראה ישודר בספטמבר. המגזין הוא צילום של פאנל מיוחד "טראומה ופוסט טראומה" מכנס סקס אחר ללימודים להט"ביים ותיאוריה קווירית. החשיבות של הכנת מגזין זה, היא, ששידורו יוכיח שגם ללא תקציב ממשרד התקשורת, אנחנו מצליחים לשדר תוכן בערוץ הקהילתי כבר שלוש שנים ברציפות.

אז מה שנשאר זה להחזיק אצבעות ו..אחלו לנו בהצלחה!

אני שמח לבשר כי אתמול, יום רביעי, הותקנה בהצלחה עמדת עריכה על המחשב החדש שמנדב לנו הדר גרד. מעתה והלאה אנו מתגאים בכך שניתן יהיה לערוך גם בגוש דן וגם במשרדינו בגבעת עדה!

את המחשב חנכו הדר גרד וברי דיווידסון בעריכת הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות של ברי דיווידסון ורנה לב-רן על חיי הלילה הגאים בתל אביב.

פרטים על מחשב העריכה שנודב:
E5300 עם 2GB זיכרון
בעל נפח אחסון 200GB לחומרי וידאו
כרטיס FW 1394
מערכת הפעלה: Ubuntu Studio 9.10
תוכנת עריכה: Cinelerra 4.1 באדיבותו של Heroin Warrior
חיבור אינטרנט ע"י 012@HOT

SKYPE בשולחן העריכה: hadarg72

הדר - תודה ענקית!

היום בשעות הבוקר שלח מייק המל, יו"ר האגודה מכתב בו תקף את שישה צבעים ואת החלטה לתת במה לדיעות שונות ולתמוך בחופש הביטוי, גם במחיר של השמעת קולות שבדרך כלל אינם נשמעים בקהילה ושלא תמיד נעים לשמוע.
אתמול בצהריים העלתי לאתר 'מה קורה' מכתב שכתב בחור בשם רוני. אותו רוני בחר להגיב בכעס על הודעת 'שישה צבעים' המגנה את הפיגוע שארע לפני שבוע ויומיים. במכתב עצמו, אשר ניתן לקרוא כאן, יוצא הכותב כנגד ארגוני הקהילה (וספציפית נגד שישה צבעים ואגודת הלהט"ב) אשר לא ראו את הכתובת שהיתה על הקיר.
כאשר הגיע המכתב למייל האישי שלי, התלבטתי האם לפרסם אותו. בכל זאת, הוא יוצא כנגד הרבה ארגונים (ובכללם שישה צבעים, שאני גאה להיות חלק ממנה) שמורכבים מאנשים שנותנים הרבה לקהילה.
לאחר כמה רגעי מחשבה הגעתי למסקנה שדווקא 'מה קורה', ששואפת להיות ערוץ פתוח לקהילה ההומו-לס-בי-טרנס, היא הבמה הראויה לפרסום הכתבה. אין זה תפקידי לצנזר כתבות אשר אינן עוברות על החוק, אין זה תפקידי למתן את קול האנשים שאותו אני כל כך רוצה להביא ולהשמיע.
המכתב שנשלח היום ע"י מייק המל, יו"ר האגודה, מביע כעס מוגזם וחסר פרופורציות ומשפריץ לכל עבר בדיוק את אותם דברים שהוא טוען שאנו מנסים להפיץ- תככים קהילתיים ושנאה עצמית.
זוהי הזמנה פתוחה לחברי האגודה, לחברי הועד וגם ליו"ר האגודה לחדול ממסעות הצלב בשם הצנזורה ולהתחיל במסע הדברות אמיתי. זאת מתוך הבנה שהדברות היא גם לדעת לקבל ביקורת, גם לדעת לקבל דברים בפרופורציות וגם לדעת להשמיע ולהשיב בדרכי נעם.
כתובת המייל של מה קורה לקבלת תגובות, לפרסום מאמרי דיעות ולהתנדבות: makore@6tzvaim.com
תודה.

מכתבו של מייק המל, יו"ר האגודה-

בדיון שיתקיים באולם כס המשפט באוניברסיטת תל אביב, ואותו ינחה רכז הטלויזיה הקהילתית "מה קורה", אביהוא שאלתיאל, יועלו לדיון פתוח שאלות רבות. אלו שאלות שמלוות אותנו, העוסקים בעשיית טלויזיה קהילתית גאה, כבר מעל שנתיים.

הנה כמה מהשאלות שיועלו:

• מה המטרות שעומדות לפנינו כשאנו עושים טלויזיה קהילתית?
• היכן עומד האיזון בין הרצון לקדם ערכים קהילתיים כגון: כיבוד הזולת, התמודדות עם פערי גילאים (אייג'פוביה), ריסוק סטיגמות כגון הערצת מבנה גוף מסויים ואפליית בעלי גוף שמן וכדומה - אל מול הרצון לצייר מוצר טלויזיוני איכותי?
• מהיכן משיגים תקציב לממן את הפעילות?
• האם יש מקום ליצור קשר עם עסקים גאים במטרה לקבל חסויות?
• כיצד מתמודדים עם עשיית טלויזיה גם ברשויות מקומיות שלא מוכנות לממן את פעילות הטלויזיה הקהילתית - או שמוכנות לממן רק שבריר קטן מתקציב הפעילות?
• איך מכשירים צוות טלויזיה בתקציב אפס שקלים?
• איך מגיעים לגילאי הביניים (25-45) שנוטים להעלם מזירת הטלויזיה הקהילתית?
• איך עושים טלויזיה קהילתית כשיש לך פעילים הפרוסים על פני כל הארץ? איך מביאים מצלמה מחיפה לאילת? וקלטת שצולמה בראש פינה לעריכה בתל אביב?

אין, אין מה להגיד. חופשת הפסח נגמרה וגם למפגש האחרון שלנו, הגענו רק שלישיה. משהו מתיש בחגים הללו, שבא לך להכנס מתחת לפוך ולישון. אולי בגלל שעדיין קר בחוץ.
ועם זה, יש הרגשה של אנרגיות חדשות בצוות. אביהוא משקיע המון, וגם אני משתדל לעזור. אולי אפשר יהיה לראות התקדמות עוד מעט.
השבוע נפגשנו שוב עם עובדי המתנ"ס הגאה, ויתכן שלאור הפגישה הזו, ישיבות המערכת שלנו יתחילו להתקיים במתנ"ס, שלפי מה שהבנתי, הרבה יותר נגיש וזמין לתל אביבים שבינינו. אנחנו מדברים על תחילת מאי, כלומר מה-1 למאי, שזה יום שישי הבא, אנחנו בטח כבר נתחיל להפגש במתנ"ס. נהדר!

לגבי כתבות חדשות - חודש של השבתת חדר העריכה, זה בהחלט משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. לא העלינו שום כתבה כבר שבועיים. אולי נצילח בשבוע הקרוב לשדר משהו.

בין כל העייפות הזו של חגים ושינויי מזג אויר תכופים מדי, בכל זאת הצלחנו לחדש קצת.
קודם כל החלטנו להקים דיון ציבורי בנושא "מה יהיה עם מה קורה" - סוג של "יחסינו לאן", כלומר דיון רציני, אבל ציבורי. הדיון יתקיים במסגרת אירוע "הקהילה לאן?" שעמותת שישה צבעים תערוך במסגרת אירועי הגאווה בעוד כחודש. את האירוע יזמנו במסגרת מפגש משותף: אביהוא, רכז הפרויקט, נירה, בימאית ויוצרת דקומנטרית, ועבדכם הנאמן. כשנצליח לגבש את זה עוד קצת, נעדכן, וכמובן נזמין, גם אותכם.

עוד הפתעה נעימה: יצר עימו קשר דודו, - בחור צעיר וחביב, שרוצה מאוד להקים תוכן וידאו גאה באינטרנט, לקראת אירועי הגאווה בתל אביב. אנחנו נעדכן אתכם מה מתקדם עם זה.

בנתיים, באיחולי שבוע נעים,
ברוך

טיפוס מפוקפק, הטוקבק המזוייף. כמו ששמו הפרטי מעיד עליו, הוא טוקבק, כלומר, תגובה שנכתבה לכתבה שפורסמה באינטרנט. אבל כמו ששם המשפחה מייד מגלה - הוא איננו שייך. הוא מזוייף.

כמו בחיים האמיתיים, ההיכרות הראשונית היא בשם פרטי, ורק אחרי כן מגלים את שם המשפחה. גם כאן, קודם יתגלה הטוקבק כאחד העם. ועדיין יבלוט לו בשדה כחצב - בעקבות כמה מתכונותיו הבולטות, שמקשות עליו מאוד את ההיטמעות בחברה.

קודם כל, הטוקבק המזוייף הוא מאוד מזדרז. יש בו משהו מאוד לחוץ ולא מרוכז, לא מחושב. הוא תמיד יבקש להיות הראשון ברשימה, גם במחיר של ניסוח לא בהיר או שגיאות כתיב.

שנית, הטוקבק המזוייף יקפיד על דיוק. זה חלק מהאופי שלו. למעשה, הוא נקרע בין הרצון להיות ראשון ברשימה, לבין הרצון להיות סטייליסט, ולהגיע באיחור אופנתי של כחצי שעה-שעה ממועד עליית הכתבה, כמו כל הומו טוב.

שלישית, הוא תמיד יעדיף לשמור על אנונימיות. לעולם יזדהה בשם בדוי (הוא לא אוהב שקוראים לו טוקבק מזוייף, אפילו שזה שמו האמיתי). לרוב יקרא לעצמו בשם פרטי נפוץ, כמו אחד ממשפחת שמות הר': רונן, רוני, ירון, רון, רמי וכו' - כזה שם שנשמע מוכר לכולם, אבל בעצם הוא הכי אנונימי בעולם.

רביעית, הוא תמיד מזיין ובורח. משליך את הפצצה לחלל החדר, ולא נשאר שם כדי לענות לטענות כנגדו. את זה כבר יעשו הגולשים האמיתיים. הוא שם רק כדי להצית את האש - ולברוח לפני שיעלו עליו.

אבל ללא ספק, התכונה הכי בולטת אצל הטוקבק המזוייף - היא שהוא תמיד חייב לעשות דרמה מכל דבר. כשהטוקבק המזוייף נכנס לחדר - כולם חייבים להגיד משהו. וזה לא בגלל שהוא ממש חשוב - זה פשוט בגלל שהוא מוכן למכור את אמא שלו כדי לקבל התייחסות.

חייבים להבין - תמיד יהיה לו מה להגיד, גם בכתבות שברור כשמש שאין בהם שום דבר מעניין. לכן, הכי מסקרן לראות על מה מגיב הטוקבק המזוייף כאשר אנו בדיוק בכתבות אלו - כתבות שעם כל הכבוד, הם חשובות ומעניינות בעצמן, אבל - אינן מעוררות כל דיון ציבורי בקהילה, או כל תלונה, ולכן - על מה כבר יש להגיב?? לרשום "אני מחזק את ידי הכותב"? זה משעמם, ולא יספק לטוקבק המזוייף את צרכי תשומת הלב שלו. לכן במקרים כאלו הוא נאלץ להיות ממש ממש מקורי.
פעם, כשפורסמה כתבה על אירוע ספורט חביב, שאין בו שום רבב שיכול לעורר דיון ציבורי - תפסתי את מר טוקבק מזוייף מכניס לשיח את השילשולים שלו!! ובלבד לקבל קצת תשומת לב.

אני רוצה להציע הצעה לחלל הציבורי.
מחקרים בפסיכולוגיית המונים, החוקרים את ההתנהגות שלנו, בני האדם, כשאנו בסיטואציה של יחיד מול ההמון, מגלים שאנו בדרך כלל נוטים לקבל את ההחלטה של רוב האנשים - שלא לעשות כלום - במקרים בהם לא נראית סיטואציה חריגה. דווקא החריג גורר אותנו להגיב.
לפי מחקרים אלו, בוודאי אם היינו רואים כתבה שיש בה תוכן מעניין אבל לא שערורייתי - לא היינו טורחים להגיב. הייתי רוצה להציע שננסה לחרוג מההרגל הזה בשתי דרכים:
* ראשית - בואו נפסיק להיות אדישים, וגם כאשר יש כתבה שהיא "סתם טובה, אבל לא טובה במיוחד" נכתוב איזשהו טוקבק כלשהו, דווקא אפשר גם להיות חיוביים ולתת קרדיט כגון "היה לי כיף לקרא".
* שנית, בואו נתעלם אחת ולתמיד מחברינו "הטוקבק המזוייף". כי זה ברור שהוא פיברוק של מערכת האתר שפרסם את הכתבה. כי זה ברור שכל מטרתו היא לסחוף גולשים לדיון "פרובוקטיבי", שברוב המקרים הוא לא קשור כלל לכתבה, בדרך כלל מזיק, ומה שבטוח - בכל המקרים הוא בסך הכל ניסיון נואש של בעלי האתר להרוויח עלינו עוד קצת קליקים. כדי שהטוקבק המזוייף לא ייראה כאילו הוא מייצג איזשהו רחש בקהילה, כשבעצם הוא מהווה רק agent provocator, סוכן מסית - אפשר להציב לו תגובה בודדת וגלמודה שתחזיר אותו למקומו, עם ניחוח סרטי "מגרש השדים" - "טוקבק מזוייף, חזור להיכן שבאת".

הכתוב כאן מציג את ההרגשה שלי לגבי הדברים, ולא אמור להעיד שאני מכיר אישית את הטוקבק המזוייף. הוא ואני מעולם לא רצינו שום קשר, לא רציני ולא סטוץ. אבל, אני כבר מכיר אותו כל כך טוב, שברוב המקרים אני יכול לנחש שהוא שם.

כדי שתוכלו לחוש גם את מה שאני מרגיש - אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:
תגובתו של רונן (התגובה הראשונה) בביקורת שכתב ארז רומס, תגובתה של שלומית בידיעה החדשותית על פרשיית יחסי המין עם הקטין, ועוד כל כך הרבה דוגמאות (כמעט בכל מאמר בגוגיי הוא טורח להציב את דעתו) - שזה מתיש בכלל להכין רשימה.

אשמח לשמוע מה הגולשים האמייתיים מרגישים לגבי מה שכתבתי.

זה מה שפתח את ישיבת המערכת האחרונה. איזה כיף! אדם הביא סופגניות לכולם. הכיף המשיך כשלמדנו שהנה, עוד כמה דקות תעלה לשידור המהדורה שלנו, וגם, שאו-טו-טו נשדר את הפרק הראשון בסדרת היומנים הדוקומנטריים שמפיק אדם, כן, אותו אדם עם הסופגניות, על קבוצת התיאטרון הקהילתית של קבוצת מבוגרי הקהילה, "קשת הזהב".

הפרויקט הייחודי הזה, של הטלויזיה הקהילתית הגאה, כבר בן שנה וחצי עוד מעט, והוא לאט לאט מתחיל לזחול. אם בהתחלה היינו אותו צוות של 3 כתבים שגם ערך וגם עשה קריינות, פתאום יש כמעט 15 משתתפים. אז נכון שלא כולם מגיעים לכל פגישה, והעבודה עם מתנדבים תמיד תישאר איטית יותר מאשר מערכת אמיתית של מגזין - אבל - יש כאן תחושה של משהו שמתחיל לזוז.

לפני חודש בערך התחיל להנחות את הישיבות אלדד, רכז המתנדבים החדש של שישה צבעים. זה איפשר לי בעיקר לשחרר את האחריות מההנחייה, מהריכוז, ולהתמקד בפן המקצועי. אם עד נובמבר קורנליה הייתה אחראית על ההכשרה והחניכות האישיות, עכשיו אני מוצא את עצמי נפגש כל יום שני ושישי עם מתנדבים ומראה להם איך עושים לוגגינג ואיך עובדים עם תוכנת העריכה סינלרה. וזה משפיע. פתאום מתנדבים אומרים לי - "תראה, זה צולם לא טוב כי המצלמה זזה כל הזמן" או "זו הקלטה עם סאונד ממש גרוע" - וזה אומר שיש כאן תהליך של למידה, של גדילה, שפתאום הם יודעים לבד כבר להעריך את היצירה שלהם. זו תחילת הדרך לביקורת עצמית ולהשתפרות.

אנחנו נמצאים בחודש דיי מורכב, עם כל החורפיות הזו, ועם חדר העריכה שנמצא בצד השני של העיר. ולא פחות חשוב - עם הקושי הרגיל של הציוד והלוגיסטיקה. ולכל זה צריך גם להוסיף את חוסר הביטחון של המתנדבים שלנו, שכל הזמן רוצים שיהיה איתם עוד מישהו שיעזור לצלם או להקליט. אני נושא מכאן תפילה למשרד התקשורת - תנו לנו את הכח להמשיך בדרך הזו. תנו לנו את הציוד ואת האמצעים לקדם את העשייה הכל כך חשובה הזו. תנו לנו להראות לקהילה הגאה בארץ שיש פנים ודמויות, שיש כאן משהו חי וחם.

זה מחזיר אותי לסופגניות, שעימן פתחנו. אני חושב ש"מה קורה" נמצאת בשלב דיי סופגנייתי. מבחוץ היא רוצה להפיץ ריח של משהו טרי, רענן ומגרה. אבל בפנים יש הרבה בועות אויר, הרבה סימני שאלה - איך נתמקצע? איך נשתפר? איך נממן את הציוד? איך נרחיב את הפעילות? ויש את הריבה - את המתנדבות והמתנדבים שעושים את העבודה בשלב החלוצי הזה, שלפעמים מדמה אותנו לכמה משוגעים בתוך ביצה, מהתקופה של אי-שם, לפני הקמת המדינה.

בשבועיים האחרון השקענו כל דקה פנויה בהכנת המהדורה המסכמת לשנת 2008. מדובר בלקט כתבות ממהלך השנה החולפת, שאוגד לתוכנית באורך חצי שעה. במצטבר, זה דרש מעל שבועיים עבודה.
ביום רביעי האחרון, במפגש המערכת, פתחנו שמפניה לרגל סיום המהדורה והעברת הקלטת לשידור. זה היה בהחלט כיף - עם הבמבה והעוגיות שוקולד צ'יפס.
זו בסך הכל המהדורה השניה של מגזין "מה קורה" שאנו מעבירים לטלויזיה הקהילתית. כששלחתי את הקלטת, חשבתי לעצמי - איזה חבל שאין לנו פנאי לצפות בקלטת היום במפגש "מה קורה", לפני שאני שולח אותה לשידור. אולי לחברים יהיו רעיונות לשיפור? אולי סתם פיספסתי משהו בעריכה הסופית, ועין נוספת יכולה לחדש? זה הוביל אותי לרעיון שכדאי להקים נוהל הכנת קלטות לשידור, ובו לכלול גם מרחב, בלוח הזמנים, לצפייה ביקורתית בקלטת לפני ששולחים אותה החוצה.
מסתבר שלא רק אני חשבתי כך. היום התקשרה אלינו זזי, מנהלת התוכניות בערוץ הקהילתי, ואמרה כי הצופה, שצפה בקלטת לפני השידור, רשם לה בטופס הצפייה כי ישנה דקה שלמה בלי סאונד בהקלטה. וחוצמזה הקריינות שעשינו ממש לא ברורה וכדאי מאוד לעשות אותה מחדש.
ככה שנותרנו, בנתיים, על שולחן העריכה.

אולי לגמנו שמפניה מוקדם מדיי :-)

מיידית נראה שלוח הזמנים שלי, לפחות, הולך להשתנות. במקום יום שני רגוע ופגישה עם חברים, מסתמן כאן לילה לבן וצילום מחדש של הקריינות.
רגע - אבל - מי יקריין? טוב, אני אבדוק עם אביהוא פנוי, או אולי דווקא עמית סטמפלר...ממש לא מתאים לי לקריין בעצמי!

צוות של מה קורה - הטלויזיה הקהילתית של שישה צבעים, ביקר בכנס השמיני לתקשורת קהילתית בחיפה, וראה איך עושים טלוויזיה.
בתחילת הכנס דיברו המפעילים והמסייעים של התעשיה, אנשי מפתח מהרדיו, הטלוויזיה ואינטרנט מהדרגה הראשונה. הרבה בלה-בלה מחמאות ותודות. כולם אמרו תודה לאחת הדמויות הבולטות בסיועה - ח"כ אורית נוקד, שאישרה את התיקון לחוק הרשות השניה לטלויזיה ולווין וכך השיגה תקציב של שלשה מליון שקל בשנה לטובת הטלוויזיה הקהילתית. מחיאות כפיים !!
הכנס התהדר גם בטייקונים טלוויזיונים שבאו להדגים וללמד איך עושים תקשורת. באולם המרכזי, מירב מיכלי, הדגימה איך עושים ראיון טלוייזיוני ונתנה טיפים. למשימתה היא ביקשה מתנדבים מהקהל, וקורלניה יקירתנו, שהזילה ריר מרוב רצון להשתתף בסדנא, התנדבה בשמחה למשימה. אנו צפינו בוירטואוזיות המילולית של מירב. ברוך הגדיל לעשות ונידב את מירב לעזרת הטלויזיה שלנו - והיא שמחה להרתם ולעזור! ברוכה הבאה מירב!
הכנס המשיך לסדנאות בנושאי סאונד, צילום, והכנת קליפים. הסדנאות הועברו ע"י אנשי מקצוע ידוענים שעבודותיהם זכו להכרה ולפרסים, כמו הצלם של הסרט "ביקור התזמורת" או בימאי הקליפ של יהודית רביץ. גם מיקי רוזנטל, מנחה התוכנית בולדוג, העביר סדנה על הז'אנר הדוקו-אקטיביסטי, והציג קטעים מסרטו השערורייתי החדש "שיטת השקשוקה", שנאסר להקרנה. פה ושם ניתן היה ללקט מהם טיפים - אבל הפער המקצועי היווה מקור להתפעלות מחד, ולשעמום מאידך, כי בהרבה מקרים פשוט אי אפשר היה ללמוד משהו תכל'ס.
בסופו של יום עלינו חזרה לרכבת עייפים אך מרוצים, וחדורי תקווה שלא רחוק היום, וקהילת הלהט"ב תיראה בטלויזיה על כל גווניה ופניה.
בינתיים הטלויזיה הקהילתית משודרת באינטרנט באתר "מה קורה" makore.co.il ובעתיד הלא רחוק נהיה בערוץ 98 בלווין ובכבלים ובערוץ 25 לבעלי ממיר אנלוגי בכבלים..

צפייה נעימה,
דפנה ברקאי. צוות מה קורה? הטלויזיה הקהילתית הגאה