מה קורה?

טיפוס מפוקפק, הטוקבק המזוייף. כמו ששמו הפרטי מעיד עליו, הוא טוקבק, כלומר, תגובה שנכתבה לכתבה שפורסמה באינטרנט. אבל כמו ששם המשפחה מייד מגלה - הוא איננו שייך. הוא מזוייף.

כמו בחיים האמיתיים, ההיכרות הראשונית היא בשם פרטי, ורק אחרי כן מגלים את שם המשפחה. גם כאן, קודם יתגלה הטוקבק כאחד העם. ועדיין יבלוט לו בשדה כחצב - בעקבות כמה מתכונותיו הבולטות, שמקשות עליו מאוד את ההיטמעות בחברה.

קודם כל, הטוקבק המזוייף הוא מאוד מזדרז. יש בו משהו מאוד לחוץ ולא מרוכז, לא מחושב. הוא תמיד יבקש להיות הראשון ברשימה, גם במחיר של ניסוח לא בהיר או שגיאות כתיב.

שנית, הטוקבק המזוייף יקפיד על דיוק. זה חלק מהאופי שלו. למעשה, הוא נקרע בין הרצון להיות ראשון ברשימה, לבין הרצון להיות סטייליסט, ולהגיע באיחור אופנתי של כחצי שעה-שעה ממועד עליית הכתבה, כמו כל הומו טוב.

שלישית, הוא תמיד יעדיף לשמור על אנונימיות. לעולם יזדהה בשם בדוי (הוא לא אוהב שקוראים לו טוקבק מזוייף, אפילו שזה שמו האמיתי). לרוב יקרא לעצמו בשם פרטי נפוץ, כמו אחד ממשפחת שמות הר': רונן, רוני, ירון, רון, רמי וכו' - כזה שם שנשמע מוכר לכולם, אבל בעצם הוא הכי אנונימי בעולם.

רביעית, הוא תמיד מזיין ובורח. משליך את הפצצה לחלל החדר, ולא נשאר שם כדי לענות לטענות כנגדו. את זה כבר יעשו הגולשים האמיתיים. הוא שם רק כדי להצית את האש - ולברוח לפני שיעלו עליו.

אבל ללא ספק, התכונה הכי בולטת אצל הטוקבק המזוייף - היא שהוא תמיד חייב לעשות דרמה מכל דבר. כשהטוקבק המזוייף נכנס לחדר - כולם חייבים להגיד משהו. וזה לא בגלל שהוא ממש חשוב - זה פשוט בגלל שהוא מוכן למכור את אמא שלו כדי לקבל התייחסות.

חייבים להבין - תמיד יהיה לו מה להגיד, גם בכתבות שברור כשמש שאין בהם שום דבר מעניין. לכן, הכי מסקרן לראות על מה מגיב הטוקבק המזוייף כאשר אנו בדיוק בכתבות אלו - כתבות שעם כל הכבוד, הם חשובות ומעניינות בעצמן, אבל - אינן מעוררות כל דיון ציבורי בקהילה, או כל תלונה, ולכן - על מה כבר יש להגיב?? לרשום "אני מחזק את ידי הכותב"? זה משעמם, ולא יספק לטוקבק המזוייף את צרכי תשומת הלב שלו. לכן במקרים כאלו הוא נאלץ להיות ממש ממש מקורי.
פעם, כשפורסמה כתבה על אירוע ספורט חביב, שאין בו שום רבב שיכול לעורר דיון ציבורי - תפסתי את מר טוקבק מזוייף מכניס לשיח את השילשולים שלו!! ובלבד לקבל קצת תשומת לב.

אני רוצה להציע הצעה לחלל הציבורי.
מחקרים בפסיכולוגיית המונים, החוקרים את ההתנהגות שלנו, בני האדם, כשאנו בסיטואציה של יחיד מול ההמון, מגלים שאנו בדרך כלל נוטים לקבל את ההחלטה של רוב האנשים - שלא לעשות כלום - במקרים בהם לא נראית סיטואציה חריגה. דווקא החריג גורר אותנו להגיב.
לפי מחקרים אלו, בוודאי אם היינו רואים כתבה שיש בה תוכן מעניין אבל לא שערורייתי - לא היינו טורחים להגיב. הייתי רוצה להציע שננסה לחרוג מההרגל הזה בשתי דרכים:
* ראשית - בואו נפסיק להיות אדישים, וגם כאשר יש כתבה שהיא "סתם טובה, אבל לא טובה במיוחד" נכתוב איזשהו טוקבק כלשהו, דווקא אפשר גם להיות חיוביים ולתת קרדיט כגון "היה לי כיף לקרא".
* שנית, בואו נתעלם אחת ולתמיד מחברינו "הטוקבק המזוייף". כי זה ברור שהוא פיברוק של מערכת האתר שפרסם את הכתבה. כי זה ברור שכל מטרתו היא לסחוף גולשים לדיון "פרובוקטיבי", שברוב המקרים הוא לא קשור כלל לכתבה, בדרך כלל מזיק, ומה שבטוח - בכל המקרים הוא בסך הכל ניסיון נואש של בעלי האתר להרוויח עלינו עוד קצת קליקים. כדי שהטוקבק המזוייף לא ייראה כאילו הוא מייצג איזשהו רחש בקהילה, כשבעצם הוא מהווה רק agent provocator, סוכן מסית - אפשר להציב לו תגובה בודדת וגלמודה שתחזיר אותו למקומו, עם ניחוח סרטי "מגרש השדים" - "טוקבק מזוייף, חזור להיכן שבאת".

הכתוב כאן מציג את ההרגשה שלי לגבי הדברים, ולא אמור להעיד שאני מכיר אישית את הטוקבק המזוייף. הוא ואני מעולם לא רצינו שום קשר, לא רציני ולא סטוץ. אבל, אני כבר מכיר אותו כל כך טוב, שברוב המקרים אני יכול לנחש שהוא שם.

כדי שתוכלו לחוש גם את מה שאני מרגיש - אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:
תגובתו של רונן (התגובה הראשונה) בביקורת שכתב ארז רומס, תגובתה של שלומית בידיעה החדשותית על פרשיית יחסי המין עם הקטין, ועוד כל כך הרבה דוגמאות (כמעט בכל מאמר בגוגיי הוא טורח להציב את דעתו) - שזה מתיש בכלל להכין רשימה.

אשמח לשמוע מה הגולשים האמייתיים מרגישים לגבי מה שכתבתי.