מה קורה?

כל סוג של דיכוי, הפליה, רדיפה וכ"ו, (איני מתכוון לאירועים חריגים ביותר כמו רצח עם והשואה, שמתרחשים לעיתים רחוקות, אלא למאורעות שוטפים ושגרתיים) - יפגעו בעיקר וקודם כל במי שנכנע להם! ותאמרו: מה סיכוייו של מיעוט קטן ואולי חלש מול רוב דורסני ואכזרי אפילו. ובכן רבותי, זכויות לא נופלות כך סתם מן השמים אלא מושגות רק במאמץ כה רב הכרוך במאבקים חברתיים, מאבק דמים אפילו. שימו לב כי פרוש המילה דמים הוא גם כסף וגם דם, משמע חיי אדם! הברירה היא בין לסבול לשווא או לנסות לתקן משהו, ויהי מה.

יש שאלה שאני מציג שוב ושוב: מדוע העם היהודי, ברחבי הפזורה, העדיף במשך דורות רבים לסבול ולמות לשווא מידי רודפיו, ולא בהקרבה עצמית כתוצאה ממאמץ מתמיד ונחוש - גם אם אולי נואש - לשוב למולדתו ולהשתקם בה?! והתשובה היא, הרי חיכינו לגאולה משמיים, לאותו משיח המחזיר בנים לגבולם מכל קצות הארץ, אך הוא התמהמה ואז לאנשים נמאס לחכות ולקחו עצמם בידיים וכך יצרו את הציונות; על אף כל הסיכונים, בהנחה שלמות למען משהו עדיף על מוות לשווא!

זה בערך אותו תהליך, שעבר הציבור הגיי ברחבי העולם, כבר לפני חמישים שנה לפחות וסימלו הכי ידוע - "תקרית סטונוול" (ניו-יורק קיץ 1969) שם אמרו "עד כאן".

כאשר הוקמה האגודה (בת"א, יולי 1975) אמרו - "אבוי, עכשיו יתחילו להפעיל את ה"סעיף המפורסם", ולעצור ולרדוף ולעשות ולהעניש, עדיף המצב הקיים, לא נורא אפשר ללכת בראש מורכן קצת, לפחות לא מתים! טוב, אני לא מוכן לחיות תחת דיכוי עם חרב דמוקלס מעל ראשי. נקודה!
כל זה יכל לקרות, הסיכוי היה קלוש אך עדיין קיים. לא נפלו השמיים. המשטרה לא התעללה יותר מאשר קודם, אנשים לא פוטרו או נודו, או נרצחו חלילה, הכל עבר די חלק. הסעיף הפלילי בוטל סופית במרץ 1988. לפני כחמש עשרה שנה, אושרו חוקי היסוד: חופש הביטוי (המחאה) חופש העיסוק וחופש ההתאגדות - ובנוסף, לחוק המונע אפליה מטעמי דף, לאום מין וכו' - נוסף גם הסעיף מיניות!

משמע; מאותו רגע הקהילה רשאית לפעול בגלוי בכל שטח השיפוט של המדינה; למרבה הצער לא נוצלה זכות זו כראוי.

המאבק בהומופוביה בעייתי וסיזיפי כי מדובר בתהליך רגשי ותת-מודע אשר ממילא אינו חדיר להיגיון. גם אם כל הגייז יצאו לרחוב באומרם "ראו שאין לנו קרניים", עדיין לא יקרה נס, כי הקרניים הם בראשו של המתבונן ואם לא ימצא אותם שם הוא יחפש זנב. הענין הוא שדעה קדומה אינה תלויה ישירות באובייקט. בדיוק כמו האנטישמיות; ממשיכה לפרוח גם היכן שלא היו יהודים מעולם; עדיין מאמינים ששמים דם במצות!

אפשר וחובה להאבק נגד גילויים אלימים של הומופוביה. מכמה קללות איש לא ימות, אך ממכות ומיריות בהחלט כן! יש לדרוש מהשלטון להחמיר את החקיקה וגם את אכיפתה; ליזום ולנהל מערכת הסברה הולמת, ומעל לכל, לחיות בגלוי על כל צעד ושעל, שלא יהיה מטר במדינה זו "נקי" מטרנסג'נדרס, לסביות, ביסקסואלים, הומואים, ג'נדרקווירים ועוד. ואכן, אולי יהיו קרבנות, חלילה, ודאי יהיו קשיים, אבל זה עניין של לחיות או למות. הזכויות הושגו, וכעת חובה לממשן במלואן, אחרת הכל יהיה לשווא.

האבל והבכי לנוכח האסון שפקד את הקהילה - מרגיע אולי, אך את העניינים הוא לא יוכל לקדם, עד שאנשים לא יקומו שוב על רגליהם כדי לפעול במרץ חזק פי כמה מקודם ולומר "אנחנו כאן לעד ובזכות מלאה!"

למה לחכות, למשיח?

דני גלעד